מהם חסמי ההצלחה שלך?

obstacle-1

שנת 2016 עומדת להסתיים וזה אולי זמן טוב להגדיר יעדים לשנה הבאה.

בין אם הנך במכירות או בכל תחום אחר בחיים.
לפעמים לא מספיק להגדיר יעדים, להכין תוכנית עבודה ולפעול לפיה.

אם אני רוצה להגיע לירושלים תוך שעה אז לא מספיק להפעיל ווייז ולצאת לדרך.
חשוב למלא דלק לפני, לוודא שיש אוויר בגלגלים (וגם ברזרבי) ולשחרר בלם יד.

כמה פעמים בחיים רצית לעשות, להשיג, להצליח ולהתקדם?
כמה פעמים ידעת בדיוק מה הדרך, בטוח שתצליח, ואף שעשית ככל יכולתך….
זה לא קרה, עבד או הצליח?

כמה פעמים לא הצלחנו, נכשלנו ואפילו נתקענו בנקודת ההתחלה. למה זה קורה לנו שוב ושוב?. 

הפעם אני רוצה לדבר אתך על בלמי היד שלעתים לא שחררת ומונעים ממך להשיג את יעדך.

 

  1. הקץ לדחיינות

Image result for ‫דחיינות‬‎

הנטייה לדחות דברים היא כנראה אוניברסלית. כיצד זה קורה?

יש דברים שברצונך לעשות, לא בגלל שמישהו אמר לך לעשות אותם אלא משום שבחרת בעצמך. רבים מהם לא יבוצעו למרות שאמרת או הבטחת לעצמך – “אני אעשה זאת.”

הדחיינות יכולה לנבוע מהפחד שלא אעשה זאת טוב, או לא ליהנות לעשות זאת ולכן אני אומר לעצמי שאעשה זאת בעתיד ואז לא אצטרך להשלים עם העובדה שלא אעשה זאת.

אם אני חי בדרך אחת וטוען שאני מתכוון לחיות בדרך אחרת – אז כל ההכרזות שלי חסרות משמעות, מכיוון שהם לא יתממשו אף פעם. למעשה אני כופה על עצמי שיתוק או סוג של נכות.

כמה דוגמאות לדברים שאנחנו נוטים לדחות:
– להשאר בעבודה בה אני מרגיש תקוע או סובל
– אי התמודדות עם התמכרויות
– להשאר במערכת יחסים לא בריאה או שבה הסבל רב
– סירוב להתמודד עם בעיות אישיות כגון: בישנות, פחד, חוסר תפקוד מיני מתוך אשליה שהבעיה
תעלם מעצמה.
– דחיית משימות הכרוכות במאמץ גופני כמו: ניקיון, סדר, מעבר דירה בתקווה שהן יעשו מעצמן או
על ידי מישהו אחר.
– הימנעות מעימות עם דמות סמכותית או אגרסיבית למרות שהעימות עשוי לשפר את חייך.
– החלטה להתחיל מחר בדיאטה, להפסיק לעשן, להתחיל פעילות גופנית, שתמיד נשארת – מחר.
– תרוץ ה-“אין לי זמן” שמשתק את חייך ומשמש לך תרוץ קבוע ללמה לא עשיתי זאת?
– הפנטזיה על החופשה, הטיול החלומי, כשהילדים יגדלו, כשאגיע לגיל… ואז…
– התחמקות מלעבור בדיקה רפואית כשיש חשש כלשהו למשהו לא תקין אצלך.
– שימוש בשעמום כתירוץ לאי עשיה.
– הפחד או החשש להראות אהבה או אכפתיות לאנשים חשובים לך.
– הנטייה לחיות למען מישהו אחר – הילדים שלך, בן הזוג של, הבוס שלך ולדחות תמיד את
האושר שלך.

להלן כמה רעיונות לשחרור בלם היד הנקרא – דחיינות:
– לעשות משהו שדחית הרבה מאוד זמן. קרוב לוודאי יתברר לך שרוב העיכובים היו מיותרים
ושאפילו הנך נהנה מהעשייה.
– לשאול את עצמך מה הדבר הכי גרוע שיקרה אם אעשה זאת?
בדרך כלל התשובה תהיה כל כך חסרת משמעות שהיא יכולה לדחוף אותך לפעולה.
– קבע לעצמך פרק זמן קבוע מראש, בתאריך ושעה מתוכננים שבהם יש לבצע רק מטלה אחת
שדחית. קרוב לוודאי שיתברר לך  שהזמן שנידרש לך לביצוע היה קטן בהרבה ממה שחששת.
– אומץ במשימת דחיינות אחת יכול לחסל את כל הפחד שלך מהאחרות.
– לפרק את המשימות שלך למשימות קצרות של 5 דקות. להפסיק לחשוב במשימות ארוכות טווח
ולפעול במשימות קצרות טווח מאוד.
– להתחיל בדיאטה…. עכשיו!, להפסיק לעשן…. עכשיו! לצאת להליכה כעת! להתקשר לבן/בת
הזוג ולומר להם כמה אהבה והערכה הנך מרגיש כלפיהם… ממש בשניה זו!
גנדי אמר: “היה השינוי שהנך רוצה לראות בעולם”
אם הנך רוצה שהעולם ישתנה – שנה אותו!
חבל לבזבז את רגעי ההווה שלך בכל מני דאגות משתקות לדברים שהנך דוחה.
חייה עכשיו!
אל תפנטז, אל תבקר ואל תקווה.

 

  1. אני צודק משמע אני קיים!
    %d7%a6%d7%93%d7%a7%d7%a0%d7%95%d7%aa

“תגידו, אתם זוכרים מה הרגשתם בפעם האחרונה שבה טעיתם?”,
שואלת העיתונאית האמריקאית קתרין שולץ את הקהל בהרצאותיה. התשובות שנזרקות מהקהל הן לרוב “הייתי נבוך” או “זו הייתה תחושה נוראה”, ואחריהן שולץ אומרת: “אתם משיבים לשאלה הלא נכונה. אתם מספרים מה הרגשתם כשנתפסתם בטעות. אני שאלתי מה הרגשתם בזמן שעשיתם את הטעות. והתשובה לזה היא, נכון מאוד, שהרגשתם שאתם צודקים. זה מה שאנשים מרגישים בשניות שבהן הם עושים טעות, הם מרגישים שכרגע הם צודקים. ואחת הבעיות בחיינו היא שכמעט בכל רגע נתון אנחנו מרגישים שכרגע, בשנייה הזאת, אנחנו צודקים”.

מה בעצם התענוג הגדול ברצון להיות צודק, זה לא מגרה את החושים, לא מגביר תיאבון ולא משפיע על המערכת הלימבית במוח או על קצב הלב. ועדיין, ההתרגשות ברצון להיות צודק היא אוניברסלית וגורפת. אנחנו חותרים להיות צודקים תמיד, ולא משנה אם זה בוויכוח פוליטי, בהשוואת זיכרונות מאירוע או בניחוש נטייתו המינית של אדם זר. באופן אירוני, כולם חושבים שהם זה שמבין הכי טוב.

כדי לשרוד אנחנו חייבים למצוא היגיון בעולם סביבנו, ולהאמין להסבר שיצרנו. אבל משהו בתרבות שלנו גורם לנו להיקשר יותר מדי להסברים שלנו ולהשתכנע באופן מוגזם שהדעה שלנו הולמת את המציאות אחד לאחד. ואם לא הבנו את המציאות אחד לאחד, אז אנחנו בטוחים שלפחות הבנו אותה יותר מכל אדם אחר סביבנו.

כמעט כל יום, כשאנחנו מדברים עם מישהו שחושב אחרת ממך, תניחו שזה כיוון שהוא לא מכיר את העובדות. כשתגלו שהוא מכיר, תניחו שהוא טועה כי לא הבין אותן, כי לא חיבר נכון את הנקודות. ואחרי שהוא יראה לך שהוא גם יודע את העובדות וגם חיבר את הנקודות, ופשוט חיבר אותן אחרת ממך, לרוב תחשבו שהוא מסלף ביודעין את התמונה, כי יש לו כוונה נסתרת. כך עובד דו שיח של חירשים. שני הצדדים חושבים שהמציאות ברורה, ומי שמבין אותה אחרת ממני הוא או בור או טיפש או רשע. אבל המציאות אינה כזאת. כל אדם רואה את העולם אחרת, וכל אחד צודק במשהו וטועה במשהו. הדרך להגיע לתשובה היא ללמוד זה מזה, אבל במקום זאת יש לנו דחף להיכלא בבועות העקשנות שלנו, גם במחיר של טעויות מטופשות, במחיר של הרס של מערכות יחסים ושל סבל.

אז למה זה קורה לנו?

זה מתחיל אצלנו בילדות, בהרבה בתים זה נובע משיטת החינוך של ההורים, שכוללת הרבה מושגים של נכון ולא נכון, ותיקוני טעויות שמציירים לילד תמונה של שחור ולבן. אבל הצרה האמיתית מגיעה בבית הספר.

הספרות המקצועית מלמדת שילדים לומדים טוב יותר כשהם נכשלים ומנסים שוב ושוב. זה גורם לילדים להסתקרן, להתנהל כמו מדענים קטנים ולהתרגל לעסוק בשאלה החשובה ‘למה זה לא עובד לי’. כלומר, במה אני טועה. כישלון הוא קריטי ליצירתיות, ויצירתיות היא הדבר שפותר בעיות. אבל בבתי ספר לא מלמדים כך. בבתי ספר הערך העליון אינו מציאת הפתרון, אלא קבלת ציון גבוה.

המשימה שהילדים מקבלים היא לקבל אישור שהם שולטים בגוף של ידע. כשילד מקבל את הציון הכי נמוך במבחן, הוא מתרשם שזה כיוון שהוא טיפש, עצלן או לא אחראי, ושכדי להצליח בחיים צריך לעולם לא לעשות טעויות. זה שיעור גרוע, ואותו אנחנו לומדים הכי טוב. בתי הספר בעצם מלמדים אותנו שמה שחשוב זה לקבל 100. וכדי להשיג את זה אנחנו נעשים פרפקציוניסטים ואובר־הישגיים, ומתפחלצים מהמחשבה שעשינו משהו לא נכון. אנחנו לומדים להתעקש שאנחנו צודקים ולהוכיח שמגיע לנו 100, במקום לשאול מה לא עובד לנו. אחת הסיבות לכך שאנחנו שמחים כל כך שאחרים טעו היא שזה עוזר לנו ללחוץ עליהם לקבל את דעתנו.

איך מתמודדים?

הפתרון מתחיל בשינוי הגישה שלנו לטעויות, קשה להפנים שטעות היא לא השפלה או תבוסה אלא דבר שקורה כל הזמן ושיש בו הזדמנות. כדי להפנים את זה צריך להתנתק מהגישה שמאפיינת את רוב האנשים, שהיא הגישה האימונית. רובנו חותרים תמיד לאמת את האמונות שלנו, את הידע שלנו ואת התחזיות שלנו. לגרום להם לקבל ציון גבוה במבחנים. יש גישה הפוכה, והיא הגישה המדעית, שמאדירה את חשיבות הטעות. מדענים מגבשים את הידע שלהם באמצעות הניסיון לשלול רעיונות.

הפתרון נמצא בתרגול ובאימוץ גישה שונה לעצמנו.
ראשית פחות אגו
יותר אומץ – האומץ לטעות, לשגות. האומץ לקבל מה יחשבו עלינו אם טעינו (פחות אגו כבר אמרנו)
ותרגול מיומנות של שאילת שאלות קשות את עצמנו ויצירתיות.

היכולת שלי לעצור ולשאול: האם מה שקורה עובד לי? האם אני סובל? למה אני לא מצליח?
מה אני יכול לשנות? מה המחיר שאני משלם על המצב הקיים?
מה אני לומד מהמצב הקיים? מה אני יכול לעשות שונה?

יצירתיות הנה היכולת שלי לראות עוד אפשרויות, לא להיות תקוע, היכולת שלי לבחור.

 

  1. לעצור ולהשחיז את המסור 
    brain-workout

“הנך ביער ורואה איש המתאמץ בקדחתנות לנסר עץ.
מה אתה עושה? שאלת אותו
אינך רואה? נשמעת תשובה מהאיש קצר הרוח והמיוזע אני מנסר את העץ.
אתה נראה תשוש, אמרת לו, כמה זמן אתה עובד כך?
יותר מחמש שעות, הוא עונה, ואני גמור! זו עבודה נורא קשה.
אז אולי תעצור לכמה דקות ותשחיז את המסור? כך תתקדם הרבה יותר מהר.
אין לי זמן להשחיז את המסור, הוא אומר בפסקנות.
אני עסוק מדי בניסור! (7 ההרגלים של אנשים אפקטיבים במיוחד – סטיבן קובי)

הרבה מאוד פעמים אנחנו כל כך עסוקים המשימה, דבקים במטרה, עד שאנחנו עיוורים לכך שאיכות הפעולות שלנו מדרדרת.
היבט אחר של לא לעצור ולהשחיז את המסור הוא חוסר הנכונות או הפתיחות שלנו לבקש עזרה, ללמוד מאחרים, להשקיע בעצמנו.
התירוצים המקובלים לעצמנו: אין לי זמן, אין לי כסף, זה לא יעזור, לא עכשיו, זה לא בשבילי, אני לא מאמין בזה, ניסיתי פעם וזה לא עזר….

אתה ואת שקוראים עכשיו את הפוסט. אם הגעתם עד לכאן, ברגע זה הנכם משחיזים את שיני המסור שלכם. כלי העבודה הכי חשוב בחייך הוא אתה או את, ואם מדי פעם לא נתחזק את עצמנו, לא נשפר את עצמנו נמשיך לנסר על ריק.

כשבונים כושר גופני, כשמפתחים שרירים – החלק הכי חשוב בתרגיל מגיע בסופו. החלק הכואב שבו אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים יותר. כל התרגיל היה מכוון להגיע לרגע הזה. כי בלי הרגע הזה שבו הכי כואב וקשה כל התרגיל הוא חסר משמעות.

מה כל כך מיוחד באותו הרגע?

הכאב נוצר כתוצאה מקרעים קטנים ברקמת השריר שלנו. אותם קרעים הם ההזדמנות של השריר להתפתח ולהשתפר. בזמן שהגוף שלנו מתקן את השריר הוא בונה אותו טוב יותר וחזק יותר.

החסם השלישי הוא החסם שמונע מאיתנו להתפתח ולגדול ולהיות מה שאנחנו מסוגלים וצריכים להיות.

לא חבל?

מה עושים?

משחיזים את שיני המסור!

1. לקרוא ספרים ואני ממליץ להתחיל בספרים שהיוו השראה לפוסט הזה:
– אזורי המשגה שלך – ווין דייר בהוצאת רעים
– 7 ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד – סטיבן קובי בהוצאת אור עם
– On being Wrong – קטרין שולץ
– מדוע אנחנו טועים – ג’וזף ט. האלינן זמורה ביתן

2. להירשם לקורסים וסדנאות כמה פעמים בשנה
עדיין לא הייתי באף קורס או סדנה שלא הועילו לי באיזה שהוא אופן.

3. להאזין להרצאות – ההרצאות של טד זו אופציה טובה.

4. תפתרו חידות, אתגרים חדשים, תיצרו – בקיצור כל דבר שיחדד ויפתח את היצירתיות שלך.

5. להעז לטעות והרבה.

אנחנו בפשוט למכור! מאחלים לך שנת 2017 כפי שמגיע לך
רק לשחרר את בלם היד ולנסוע הכי רחוק שניתן.

רונן הורביץ
פשוט למכור!

*לחץ/י כאן לקבלת פרטים על סדנת מכירות הבאה שלנו>>>